<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ה</h1>
<h2>דף כג:</h2>
אמר רב בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע א'), תן לי מנה שהלויתיך והרי [ה]עדים והשיב הלוה ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים ללוה הבא אותם ותפטר, לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת ישבע היסת שפרעו ואין אנו מצריכין אותו להביאם אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ו ה"ה ע"ש בנו"כ) וכן הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג ב') צריך לברר ואם לא מצא לא הפסיד, וכן מוכיח בירושלמי (שבועות דף כ"ט א') על הא דתניא בפרק זה בורר (שם) ובפרק גט פשוט (ב"ב קס"ט ב') הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר צריך שניהם עובדא אתא לקמיה דרבי ואורי כרשב"ג קשיא דרבי אדרבי לא רצה [רבי] אלא לעמוד על אמיתות הדבר ולבררו (עי' שבועות מ"א ב' תד"ה כל).
<h2>דף כד:</h2>
כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועה מן התורה ולא שבועה דרבנן ואפילו רצה התובע אין שומעין לו (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ב ה"א). שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד ב'—מ"ה א' ורש"י) החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא, שאין שם כפירת ממון ואינו רע כי אם לשמים ומקשה בגמרא (מ"ו ב') ונתני נמי שבועת ביטוי ומתרץ כי קתני שנשבע באותה שבועה שהנשבע הוא יודע שמשקר אבל שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל שיכול להיות שבשעה שנשבע שדעתו היה לקיים ואחר כך כפאו יצרו ועבר לא קתני, ופירש רש"י אינו חשוד בכך. (ופירשו) [אבל] הגאונים [פירשו] לא קתני לא מיירי אבל ודאי בשבועת ביטוי נפסל מדאמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א') ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ופירשו בהלכות גדולות (ע"ש דף קט"ו ג') נשבעת ואינה מקיימת לפיכך אדם שעבר על חרמות שלנו הוא חשוד על השבועות (שבועות מ"ו ב' תד"ה אבל) וכן פסק רבינו יצחק. אין אדם נעשה חשוד על השבועה עד שיעידו עליו שעבר על העבירה שנפסל בה אבל בהודאה על פי עצמו לא (ע"פ רמב"ם שם ה"ג) וכל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כגון בעלי רבית ואוכלי נבילות וגזלנים (לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש) בין פסלנות של דבריהם כגון ששנינו שם (שבועות מ"ה א') היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה ברבית ואפילו באבק רבית דרבנן ומפריחי יונים וסוחרי שביעית אף בשביעית בזמן הזה דרבנן (ע"פ סנהדרין כ"ד ב' תד"ה ואלו) שכנגדו נשבע ונוטל.
<h2>דף כט.</h2>
שנינו שם בבדיקת העדות אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום, אא"כ היה מתכוון למסור עדותו כדאמר בירושלמי (דף י"ז ב'), עד שיאמר בפנינו הודה לו. משמע הלשון שנקבצנו לשם עדות ובדרך הודאה אמר כך אבל אם לא אמר לו כן אינו מועיל עד שיאמר אתם עדי מסייע ליה לרב דאמר צריך שיאמר אתם עדי, פירוש כשלא קבצם לשם עדות שצריך שיהא ניכר שבדרך הודייה אמר כך, כך השיב הרב רבי מתתיה מקרטר"ש בתשובה אחת.
פירש רבינו שמואל דווקא בדיבור כנגד דיבור זה טוען וזה משיבו צריך לומר אתם עדי, אבל אם היה תנאי מקויים (בקנין) [ביניהן] לפניהם אין צריך לומר אתם עדי וראייה מדאמרינן בפרק שני דקידושין (מ"ג א' ותד"ה ולא) אלא מעתה קידש אשה בפני שנים הכי נמי דצריך לומר אתם עדי.
<h2>דף כט:</h2>
בפרק זה בורר תניא אמר לו בפני עדים מנה לי בידך אמר לו הן למחר תבעו בדין והביא [ה]עדים ואמר משטה הייתי בך ואין לך בידי כלום ואמר שם (כ"ט ב') רבא שאפילו אמר לא היו דברים מעולם פטור ונשבע שבועת היסת שהרי לא אמר להם אתם עדי ודבר שאינו עדות אין אדם זוכרו ולפיכך אמר לא היו דברים מעולם [ו]לא הוחזק כפרן, ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן רצונך שיעידו פלוני ופלוני אמר לו לאו שמא תכופני בדין למחר ואין לי מה אתן לך ולמחר תבעו בדין באלו העדים בין שטען ואמר משטה הייתי בך בין שטען לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת ונפטר שאין כאן עדות עד שיאמר הלוה אתם עדי או יאמר המלוה בפני הלוה וישתוק הלוה בעדות זו יוחזק כפרן (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ו הל' ו'—ז'). עוד שם מעשה באדם אחד שהיו קורין אותו קב רשו כלומר שיש עליו נושים הרבה אמר למי אני חייב כי אם לפלוני ופלוני באו הם ותבעוהו לדין לפני רב נחמן ופסק שדרך בני אדם לומר כן להראות עצמו שאינו בעל ממון (עי' רמב"ם שם ה"ז ולח"מ). מכאן אתה למד שיש חילוק בין תבעוהו מתחילה ללא תבעוהו מתחילה שכשתבעוהו מתחילה והודה ואמר הן אומר שם שיכול לומר משטה אני בך ואם לא טען אין טוענין לו אבל בכאן שעשה הודאתו בלא תביעה אע"פ שלא טען טוענין לו (תד"ה כך). שוב (שם) מעשה באחד שהיו קורין אותו עכברא דשכיב אדינרי וכשמת אמר [ממון] אני חייב לפלוני ופלוני באו הם ותבעו היורשין ופסק רבי חייא שדרך בני אדם לומר כן להראות שלא הניח בניו בעלי ממון, גם כאן טוענין לו מפני שעושה הודאתו בלא שום תביעה דאילו בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ה א' ורשב"ם) בעי רבא שכיב מרע שתבעוהו והודה מהו בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כך גירסת רבינו חננאל.
עוד שם בפרק זה בורר הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין, בפני שלשה ולא קנו מידו אמר מר בר רב אשי, אפילו קבצם והושיבם ואמר להם הוו עלי דיינין אין כותבין עד שישבו מעצמן במקום הקבוע להם ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע להזמינו ובא והודה לפניהם (ע"פ לשון רמב"ם טוען ונטען פ"ז ה"ג) זה דברי רבינו חננאל (ע"ש ובתד"ה מר). אבל בערוך (ע"ש ערך זג) פוסק כרבא שאומר שאם אמר הוו עלי דיינין כותבין שאין הלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא ורבינו חננאל מפיק אודיתא ומעייל חיורא בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ו ב'). בד"א במטלטלין אבל בקרקעות אפילו בפני שנים ולא קנו מידו הלכתא כותבין, שאין לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה (ע"פ רמב"ם שם ע"ש).
כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר ואם רצה להפך השבועה על התובעו אינו רשאי ואין הלכה כמר בר רב אשי שאומר שם (שבועות מ"א א' ותד"ה ולמר) דבאורייתא מהפכין שבועה וכן כתוב בתשובות קדמוניות של גאונים ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שהלכה כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים ואודיתא דפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט ב'), וכן פוסק בערוך (ערך זג כפי' ר"ח) ורבינו חננאל פירש דהלכה כמר בר רב אשי בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורא, פירוש חיורא בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ו ב'). עוד (שבועות) שם מפרש דבשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע נחתינן לנכסיה וגובין ממנו כל מה שטען חבירו עליו אבל בשבועה דרבנן אין יורדין לנכסים כמו שיתבאר, ותיקנו הגאונים בשבועה דאורייתא כשלא רצה להשבע להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן ונותן. מי שנתחייב שבועה מדבריהם כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"א ה"ד) שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה. ואני אומר כי הדין עמו כמו שאומר בשבועות (שם) ובב"מ (ה' ב') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ועתה קשה והלא מהפכינן שבועה דרבנן, אלא פירש רבינו שלמה כך תקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן אבל היפוך ברצון הנתבע לאו תקנתא לתקנתא היא, לפיכך אין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד (ע"פ רמב"ם שם ה"ו ע"ש). וכן כתבו רב האי (עי' משפטי שבועות שער שבועת היסת) ורבינו שמואל שמהפכין שבועת היסת. וכל שכן הנשבעין בטענת ספק שאין יכולים להפך על התובע בטענת ספק. אבל רב אלפס כתב בשערים שלו (שער י"ז וע"ש בשער השני) שאין מהפכין שבועת היסת ואין מודין לו. הורה הרב רבי יוסף אבן מג"ש הלוי ורבותיו שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו [לי] חכמים לישבע וליטול אלא הריני כשאר כל התובעין הרי זה משביע את הנתבע שבועת היסת ואם רצה להפכה על התובע מחייבין את התובע להשבע שבועת היסת ויטול או ילך לו (ע"פ רמב"ם שם). היה המחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה לישבע משמתינן ליה שלשים יום ואם לא בא ולא תבע נידויו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן כי כן המשפט כל דחיילא עליה שמתא דרבנן שלשים יום ולא תבע שמתיה מלקין אותו ואחר כך מתירין לו את נידויו ואין יורדין לנכסיו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שם) לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה (ע"פ רמב"ם שם ה"ה).
מעשה בשטר הודאה שיצא ולא היה כתוב בו אמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה אביי ורבא אמרו תרוייהו היינו [ד]ריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ המוכר והלוקח גדולים, וכמו כן חזקה שאילו לא אמר להם שיכתבו שלא היו כותבין (ע"פ לשון רמב"ם טו"נ פ"ז ה"ד). שוב מעשה בשטר הודאה שיצא שהיה כולו כתוב בלשון בית דין רק שלא היה כתוב בו במותב תלתא הוינא ומסיק רבא שחוששין לבית דין טועין שיסברו שהודאה בפני שנים תחשב הודאה בבית דין ולפיכך אין דנין בו דין שטר (ע"פ רמב"ם שם ע"ש).
